מזל טוב למקס בן ה90
שיר יום הולדת בשפת אימו
GRACIAS A LA VIDA
לכבוד יום הולדתו סבא מקס מברך את הנכדים
בראשוב רומניה פברואר 1931 משפחת אליזבט ומיכאל מנדלוביץ'
מכסף עושים כסף – מכינים עושים כינים
"תכופף אותו רבי – תכופף אותו "
הוא לא יודע "קונצים"
כשאתה בא עם האמת – הכל טוב
משפחה מעל הכל
עיצת הזהב של מקס
בואנוס איירס ארגנטינה ספטמבר 1937 , משפחת נטליו ורבקה ביאלוגורסקי
המכתב לאבא שמעולם לא שלחתי
זיכרון פנומנלי
תראי מי העתיק ממך
איך לומדים לאהוב אחות
תורגמן , מלאך בשביל חיי
המסר של סליה לחיים טובים
הגאווה הגדולה בחייו של מקס
ברכות משפחתיות לרגל יום ההולדת ה 90 של מקס
מתוך עבודת השורשים של עמית
סבא מקס
נולדתי ברומניה בעיר ברשוב, ב- 25 בפברואר 1931.
אני זוכר את הבית שגרנו בו לפני שעזבנו את ברשוב.
לאמא קראו אליזבט מירל ארז'יקה ולאבא קראו מיכאל. ביידיש קראו לו מייכל-חיים, אפילו הגויים קראו לו כך. את סבא שלי מצד אמא לא הכרתי ואני קרוי על שמו, כיוון שקראו לו מקסימיליאן.
אליזבט ומיכאל מנדלוביץ'
ביידיש קוראים לי אלימלך-זאב והכינוי שלי הוא בעצם בהונגרית והוא "מישי" וכך קורא לי כל מי שמכיר אותי מרומניה. כך שהשם המלא שלי הוא: מקסימיליאן אלימלך זאב (מישי) מנדלוביץ'.
אמא שלי נולדה ב-1898 ואבא ב-1900, שניהם נולדו ברומניה. אמא בעיר אורדיה (URADIA) ואבא באזור בשם מרמוריש (MARMURISH) בכפר בשם רונה התחתון.
אנחנו ארבעה ילדים במשפחה. אחותי, הגדולה בשנה ממני קראו לה יהודית והיא נפטרה לפני כמה שנים. אחי שנולד אחרי שמו יעקב ובהונגרית מכנים אותו יענקוש, ולאחי הקטן, שנהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים קראו ליאון.
אבא היה אחד העשירים של העיר ברשוב. הוא היה סוחר סיטונאי של פירות וירקות. היה לאבא הרבה מאד כסף. הקונים היו רומנים, הונגרים וגרמנים, לאוו דווקא יהודים אלא גם גויים. קראו לו בעיר "מלך הירקות".
עם ההורים דיברנו בהונגרית, כיוון שאמא הגיעה מטרנסילבניה, שזה אזור ברומניה שדיברו בו רק הונגרית. אמא לא ידעה טוב רומנית. בברשוב רבע מהתושבים דיברו הונגרית, רבע דיברו גרמנית וחצי מהתושבים דיברו רומנית. אני מדבר את שלושת השפות. בבית הספר דיברו רק רומנית. ההורים ביניהם, כשרצו להגיד סוד, שאנחנו לא נבין, דיברו יידיש. עם השנים למדתי גם לדבר יידיש. ברשוב היתה חלק מהממלכה האוסטרוהונגרית.
המשפחה ברומניה
רוב החבים שלי היו יהודים. היו גם רומנים החברים מבית הספר. הקהילה היהודית היתה גדולה בברשוב, לפחות 20,000 יהודים.
רוב החברים הגיעו לארץ, חלק כבר ניפטרו. אחד בשוויצריה כי לבן היה קשה עם האקלים בארץ, שלושה נישארו בברשוב, פישטה קראו לראשון ועוד שניים. בארץ נשארנו חברים וכל שנה, אנחנו נפגשים. בפסח, בפורים, בסילבסטר וביום העצמאות
באותם ימים, השתמשו הרבה בכסף מזומן. לא היו כרטיסי אשראי. בין ילדי המשפחה, אני הייתי המומחה ל"אריזה" של הכסף. בתור ילד אהבתי לעזור לאבא בשוק. אני זוכר פעם אחת, הייתי בן 13, אחד החברים עשה בר מצווה ולא יכולתי ללכת למסיבה של בר המצווה כי היו צריכים לארוז באותו יום ראשון את הכסף כדי להביא למחרת לבנק. אמא והאחים עשו ערמות של מטבעות ואני עשיתי "רולות" (כלומר, ערמות של מטבעות מאותו הסוג, אחד על גבי השני) ובסוף היו לנו שתי מזוודות מלאות. היו מסדרים את הכסף בערמות, ב"רולות" כאלה ולמחרת היו לוקחים לבנק. את ה"ברזלים", כלומר, המטבעות, היו לוקחים לבנק פעם בשבוע. היתה לאבא ואמא מזוודה גדולה בארון והיינו שופכים את המטבעות למזוודה. אני זוכר פעם אחת, שאחרי שסידרנו את כל הכסף אני ראיתי מטבע בצד, הרמתי אותו ושמתי בכיס. פתאום, אני מקבל איזה זבנג על הראש וכמעט התעלפתי. אבא שאל אותי: "מה לקחת משם?" אמרתי לו שמצאתי מטבע ושמתי בכיס. אבא שאל: "למה לקחת, זה שלך?". מאד הופתעתי, בגלל הסיפור הזה: פעמיים בשבוע אבא היה נותן לי רשימה של כ-20 סוחרים בשוק שהיו חייבים לו כסף והייתי הולך עם תיק על הגב, לגבות כסף והייתי עושה רשימה של מי שילם וכמה ליי (LEI) הם החזירו באותו השבוע. הייתי לוקח את הכסף, שם בתיק ונותן לאבא. בסוף החום, לרב הייתי אומר לו שאני רוצה ללכת עם חברים בערב לקולנוע ומבקש ממנו כסף והוא היה נותן לי חבילה של כסף (כלומר, הרבה כסף). לכן הופתעתי מהסיפור עם המטבע. כלומר, לאבא לא הפריע שלקחתי מטבע אחד אלא שלקחתי ללא רשות ולא משנה כמה לקחתי.
התחלנו ללמוד בבית הספר היהודי ובסוף שנת 44', כשנגמרה המלחמה, חזרנו לבית ספר הרומני ביחד עם הרומנים. שם למדתי את העממי ועברתי לתיכון מקצועי ולמדתי 3 שנים בתיכון מקצועי. לא הייתי תלמיד טוב… למדתי מכונאות ונהיגה בבית ספר תיכון בברשוב.
אני לא זוכר שהיה משהוא מיוחד בבר מצווה שלי. למדתי עם רב כמו כולם ועליתי לתורה כמו כולם.
בבוקר למדנו בתיכון ואחר הצהריים הלכנו לעבוד במקצוע, מסגרות. אחר כך בערב, אבא רצה שאני אלך ללמוד ב"חיידר" תורה. "חיידר" (ביידיש) זה בית ספר בתוך בית הכנסת שמלמדים בו להתפלל, גמרא ורש"י ואני את זה לא אהבתי. אבא פגש יום אחד ברחוב את המורה של החיידר שאמר לו: "אתה יודע שהתכשיט שלך הגדול לא כל כך בא לחיידר". אז אבא שלי אמר לו שכשיבוא לחיידר תכופף אותו על השולחן ותן לו כמה על התחת שילמד והוא יבוא. הייתי בן 15-16 ומאז שהוא רצה להכניס לי את התורה דרך ה… עם החגורה לא אהבתי את התורה ולא אהבתי להתפלל ולא הלכתי יותר.
מקס (מישי) בצעירותו ברומניה
אמא היתה מבשלת אוכל הונגרי, כמו גולש, "גריוון", שזה שומן אווז מעושן. אמא לא ידעה להכין ממליגה (שזה לחם רומני ידוע), אבל אבא ידע.
ההורים שלי היו דתיים והכל היה כשר, חלבי לחוד ובשרי לחוד. אם לא הייתי הולך בשישי לבית הכנסת אז אמא לא היתה נותנת למחרת ארוחת בוקר.
ברשוב נחשבת לעיר הכי יפה ותיירותית ברומניה. יש שם מקום מיוחד, במיוחד בחורף, שנקרא פויאנה ברשוב ושם אנשים עושים סקי, גם היום. אנחנו היינו יושבים על מגלשות ומחליקים בישיבה. אני זוכר שהיינו עולים ברגל לטימפה, שזה הר יפה, 200 מטר מהבית שלנו והיום יש שם רכבל.
היתה תנועת נוער יהודית בשם "גורדוניה". הקן היה בבניין שבו גרתי.
כשהיתי ילד שיחקנו כדורגל והיה לנו משחק שהיינו קופצים אחד על השני.
הרחוב הכי צר באירופה נמצא בברשוב, בין שני בתים והיה לנו משחק שהיינו עושים שם פיפי ובורחים…
היה לנו פרק בחיים שהקומוניסטים והסקיוריטטה (שזו המשטרה החשאית הרומנית) הוציאו אותנו מהעיר ברשוב באפריל 1952, בגלל שאבא היה סוחר גדול יהודי ועברנו לעיר בשם טורדה (TURDA), על יד קלוז' (CLUJ). עברו מבית גדול לדירה קטנה. אבא לא אהב לקנות בתים כי הוא היה אומר ש"עם כסף עושים כסף ועם כינים כינים". אבא לא רצה לקנות בית. גרנו שם שנה בבית רק חצי מוכן, בלי רצפה, היתה אדמה במקום רצפה, עד שמצאו חדר וחצי בתוך טורדה כי אבא התחיל לעבוד כקמעונאי, במסחר.
אבא היה ממקום ברומניה שנקרא מרמוריש, שם היו מאד עניים ודתיים. אבא מספר שבצעירותו כשאכלו טוב זה אומר שאכלו ממליגה עם חלב וקצת גבינה, לא היה כסף לבשר. הם היו עניים. אבא שלו מת בגיל צעיר, אני לא יודע מתי. אבא שלי היה עולה על רכבת, נוסע 2-3 תחנות מהכפר שלו והיה מוכר סוכריות כדי להרוויח עוד כמה ליי כדי להביא לאמא שלו. אחרי שעבד בזה שנה-שנתיים, היה שם בית חרושת שהיו עושים קרשים מעצים. והוא למד את המקצוע הזה, למיין את העצים האלה ונהיה מנהל עבודה ומשם הוא התחיל להרוויח כסף. הם היו 4 אחים, שתי האחיות של אבא נרצחו באשוויץ.
מצד אמא שלי, סבתא שלי הגיעה מאזור בטרנסילבניה, שנקרא אורדיה (URADIA) ואנחנו כל שנה, היינו נוסעים לשם, ל"מרחצאות פליקס" המפורסמים, לאמא של אמא. והיינו באים והבני דודים, ילדיה של אחות של אבא שלי, שהיו דתיים חרדיים, היו קוראים לנו "הגויים באים" ה"שייגצים", כי הם היו כולם עם כיפות ופיאות ואנחנו לא היינו. ב-1940 עבר החלק הזה של רומניה להונגרים וסבתא נשארה שם והיו לה עוד ילדים ואת כולם לקחו לאושוויץ והם נרצחו שם. בסך הכל נרצחו שתי אחיות ואח של אמא, דודים שלי ושלה, ובערך 8-10 ילדים קטנים, כלומר, בני דודים שלי.
משפחתי שנספתה באושוויץ
מי שחזרו מאושוויץ וסיפרו בדיוק מה קרה ומי נרצח היו בת דודה שלי, קוטי מראשון לציון ואבא של קוטי, שנקרא הרמן. אנחנו ברומניה ידענו מה מתרחש בהונגריה ושלקחו אותם לאושוויץ. זה היה בחדשות, ברדיו. ושמענו את הסיפורים אחרי שהשניים (קוטי ואבא שלה) חזרו מאושוויץ.
גם גיסי הרשי היה באשוויץ. הרשי היה בעלה של אחותי יהודית. היא היתה גדולה ממני בשנה וחודש. הם התחתנו ברומניה ב-1951. באזור שלנו, לאושוויץ לקחו בעיקר מהונגריה. הרשי נולד בצד ההונגרי, שליד הגבול עם רומניה. כשהוא נלקח לאשוויץ הוא היה בן 15-16 ונראה כמו גבר בן 19-20 ולא הרגו אותו כיוון שהוא נבחר לצאת לעבוד. הוא היה עם אבא שלו ועזר לאבא שלו לעבוד ולסיים כל יום את מכסת העבודה שלו, כך שהוא עזר לו ושניהם ניצלו. "המנוולים האלה, הרומנים, עוד לקחו אותו לצבא אחרי השיחרור. לפי החוק הרומני היה אסור להם לקחת אותו אחרי אושוויץ, "היה לו מספר על היד".
הרשי
בשנת 1951 התחתנתי עם בחורה רומניה, לא יהודיה. היא היתה אחות מיילדת בבית חולים. אחרי שנים שממשלת רומניה הקומוניסטית לא איפשרה ליהודים לצאת מגבולותיה, ממשלת רומניה אישרה ליהודים לעלות לארץ. היינו צריכים לשלם 1000 ליי כדי לוותר על האזרחות הרומנית ולעלות לארץ. בסוף הסתבר שצ'אוצ'סקו, מי שהיה נשיא רומניה מכר את היהודים למדינת ישראל. המחיר היה שונה עבור איש פשוט, עבור בעל מקצוע כמו מהנדס או רופא וכו'. לאישתי לא נתנו אישור עליה, כיוון שהיא לא היתה יהודיה. לא רציתי לצאת בלעדיה אבל המשפחה שלי עמדה לעלות לארץ והרומנים אמרו שאם אתה לא עוזב עכשיו שקיבלת את האישור לא יתנו לך לצאת מאוחר יותר. היינו נשואים כשנה. כשבאתי לכאן לא אהבתי כל כך את הארץ ורציתי לחזור לרומניה ולא הצלחתי לחזור. גם אבא אף פעם לא רצה לעזוב את רומניה, לא היינו משפחה ציונית, אבל בסוף עלינו בגלל המצב הכלכלי הקשה ברומניה, למרות שלא סבלנו מאנטישמיות.
בפברואר 1953 לקחו אותי לצבא הרומני, במחלקת הבניה. היה לי רשיון לנהוג אבל לא היתה משאית, אז עבדתי בתור פחח בניין. למנהל העבודה קראו בונדי גל והוא לימד אותי לעבוד בפחחות בניין. עבדנו במחנה צבאי. החלונות במבנים היו מכוסים בפח והחיילים היו חורטים את השם שלהם על הפח ואנחנו תיקנו את זה. הייתי שם 3 שנים. אחרי שנתיים, הצבא קיבל משאית ועבדתי שנה בתור נהג משאית.
כשעבדתי בבית חרושת אני זוכר בעיקר שני חגים: 1 במאי ו-23 באוגוסט, שזה יום העצמאות של רומניה. אחרי שגירשו את המלך ב-1947, מיכיי ה-1, אלה הפכו להיות שני ימי חג ברומניה. הלכתי ללמוד מכונאות בבית חרושת וגם נהיגה ופעם בחודש בערך, היתה אסיפה כללית ואם רצית לא לבוא יכולת לא לבוא אבל לא יכולת לצאת באמצע. כך זה היה אצל הקומוניסטים.
מסלול העלייה- 1959
ניגשנו לקונסוליה הישראלית בבוקרשט לקבל אשרת יציאה. מבוקרשט נסענו ברכבת לבודפשט שבהונגריה. היינו שם יום שלם ומשם נסענו עם הרכבת לוינה, אוסטריה. מאוסטריה שוב נסענו ברכבת, הפעם לנאפולי שבאיטליה. בנאפולי היינו 3 ימים ולאחריהם עלינו על אונייה בשם "ארצה", שהיתה "הטרנטה הכי גדולה שהיתה לישראל". ארבעה ימים היינו באוניה עד שהגענו לישראל. יומיים אחרי שהפלגנו, יצאה אוניית הפאר של ישראל דאז "שלום" שהגיעה תוך יומיים ולנו לקח 4 ימים. ברגע שהתחילה להפליג האוניה כולנו רצנו החוצה והתחלנו להקיא. הגענו לחיפה. שם לקחו אותנו עם אוטובוסים לקרית גת. קיבלנו דירת שיכון של 3 חדרים ואחרי שביקרנו אצל דוד שלי, אח של אמא שגר בתל אביב הלכנו לסוכנות ונרשמנו לקיבוץ ללמוד את
השפה העברית, קיבוץ נצר סירני. באולפן היינו 6 חודשים. חצי יום עבדנו בקטיף תפוזים, תפו"א ובוטנים וחצי יום למדנו עברית.
המעבר מרומניה לקרית גת היה קטסטרופלי. אנחנו באנו מארץ עם מזג אויר קר, אנשים מחונכים ומתורבתים. ובארץ ראינו כל מיני יהודים לא מתורבתים והרבה ערבים ואפילו בקיבוץ עבדו איתנו ערבים והיו בהפסקה אוכלים פיתה וחומוס וסלט בלי מזלג עם שתי אצבעות היה שם בחומוס ואז בפה אמרנו איפה המזלג שלך ואיך אתה אוכל? אני לא באתי מאירופה אוכל פיתה ואז מלקק את האצבעות ואז אוכל שני תפוזים. לא אהבתי את קרית גת וגם לא היתה שם עבודה.
אחרי האולפן, יעקב אח שלי הקטן התחתן עם מרים ולמרים היה דוד שהיה חבר דן והוא אמר אם אתה רוצה לעבוד בתור נהג לילה בתל אביב אז בוא ואני אדבר עם הבוס ונסדר לך עבודה. בינתיים לא עבדתי עם אנשים אלא בתדלוק. אחרי 7-8 חודשים עשיתי את הרשיון לאוטובוס כי לא הספיק הרשיון מרומניה. עכשיו כבר יכולתי להוביל אנשים. המשכתי לעבוד בלילה.
מקס בעבודה
בתל אביב- חודש גרתי אצל דוד זולי, אח של אמא. אחר כך מצאתי ביפו חדר לחודשיים. עלה לי 40 לירות לחודש. הרווחתי 220 לירות לחודש בעבודה.בצהריים הייתי קם ונוסע למטבח של דן וב-40 אגורות הייתי אוכל ארוחת צהריים. אוכל ספיישל עלה רק לירה אחת. הייתי נהג כמעט 7 שנים.
גרתי כמה שנים ביהודה הלוי 73 אצל אמא של חבר. אישה מבוגרת, ויום אחד היא סיפרה שהבן שלה גר ברמת גן ולשכנה שלהם (דודה קלרה, בת דודה של סבתא סלי) יש מישהי שהיא מכירה שהגיעה מארגנטינה. ראיתי כל כך הרבה בחורות אז אמרתי נראה עוד אחת. היה לי שוקולד פרוגרס ממולא בתות. כל פעם שהייתי הולך לראות בחורה הייתי מביא לה את זה. באתי וראיתי את סבתא, היתה בחורה נחמדה רק דבר אחד לא מצא חן בעיניי, שהיה לה מעיל אדום עם פרווה וראיתי שהביטנה היתה קרועה וזה לא מצא חן בעיניי.
סבתא אומרת ש"הוא לא רצה אתי בגלל הביטנה הקרועה ". היא זכרה שהוא עובד בקו 11 והיא באה בהפתעה והם התחתנו מהר מאד. התחתנו ב-1967 באולם נחמד בתל אביב. במתנות היה הרבה סיפולוקס, לפחות 30 בקבוקים. למחרת נסענו לירח דבש בנהריה. השכרנו דירה בדרך חיפה 113 בתל אביב ושם נולדה ענת (אמא שלי) בבילינסון.
"אני מאחל לך לשנת המצווה שתהיה ילד טוב, הרבה בריאות והלוואי שיהיה שלום פה בארץ ושנחיה בשלום ושתהיה גדול שכבר לא יהיה כל כך הרבה צבא כמו שעכשיו ושתאהב את אבא ואמא ואת אחות שלך ואח שלך ובני דודים ובני דודות ושתזכור אותנו לטובה".
סבא מקס (מקסימיליאן)- אבא של אמא שלי
סבתא סלי
נולדתי ב-22 לספטמבר 1937 בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. קראו לי צירל ביידיש שעיברתתי בארץ לצילה. בספרדית קוראים לי סליה (סלי CELI). לאמא קראו רבקה ולאבא נתן/נטליו.
רבקה הגיעה מקרשניק, פולין, ממשפחת גולומב שהפכה לגולב. אמא נולדה ב-1900 בקרשניק שבפולין. אני לא יודעת כמה אחים ואחיות היו לה בדיוק וכמה נרצחו בשואה. אני יודעת על שניים שהגיעו לארגנטינה ועל אחת שהיגרה לברזיל. אמא הגיעה לארגנטינה בסוף שנות ה-20. היא עזבה את פולין כי היה שם עוני ובקרשניק הם הכינו יוגורטים מחלב. זה היה כפר גדול, היה עוני והיו שתי תנועות יהודיות באותם הימים. תנועה אחת, הבונד ואליה אמא השתייכה, אולם עם הזמן, אמא עברה לקומוניזם, שזה יותר קיצוני. כל החיים ההורים שלי היו קומוניסטים והם היו מאד פעילים בפולין. סיפור מעניין, כשאמא ביקרה אותי בישראל, אז איפה שהיום דיזינגוף סנטר בתל אביב, היו אז שני צריפים, כשאחד היה של המפלגה הקומוניסטית. כשאמא באה היא הוזמנה להרצות בסניף של המפלגה הקומוניסטית. אמא שלי היתה קומוניסטית קיצונית.
רב האוכלוסיה בפולין היו מאד דתיים. אמא עשתה אנטי. להפוך לקומוניסט,לשמאלני זה לצאת נגד הדת. ההורים של אמא ואבא היו דתיים חרדים והיתה תנועה נגד, שזה או להיות ציוני ולעלות לארץ ישראל או ללכת לחפש עולם אחר. פולין זה עוני, זה דת, זו יהדות. הם רצו משהו אחר והיגרו לארגנטינה.
אבא נולד ב- 1908, בחמלניק, פולין. הגיע לארגנטינה ב-1930. רק אתמול נודע לי, בעקבות עבודת השורשים הזאת שלך, הסיפור המדהים הזה: אבא של אבא שלי היה ראש הקהילה היהודית בחמלניק, שבתאי ביאלוגורסקי שמו, חרדי מאד ואבא שלי התמרד ורצה להיות קומוניסט. קומוניסט ודתי זה כמו מלח וסוכר. סבא שלי התבייש בבנו (אבא שלי) וגירש אותו מרב בושה. מזלו של אבא שלי שגירשו אותו והוא יצא מפולין הארורה. באו הנאצים לעיירה ואמרו לסבא שלי, ראש הקהילה לאסוף את כל ספרי הקודש של היהודים והוא סירב. אמרו לו לאסוף את כל היהודים בבית הכנסת. באו הנאצים ושרפו את היהודים חיים, בתוך בית הכנסת. כלומר, סבא שלי מת בבית הכנסת יחד עם כל הקהילה. מצד אחד אני גאה איך היה לו הכישרון להיות ראש הקהילה. אמרו על אבא שלי שהיה גם כזה חכם. סבתא שלי נפטרה קודם.
שבתאי ביאלוגורסקי- רבה של חמלניק
בסך הכל הם היו חמישה אחים ואחיות, כולל אבא. ניצלו 3 ילדים מתוך חמישה, אחד אבא שלי, אחד עלה לישראל מציונות וגר כל החיים בפתח תקווה וגם לבת שלו קרא צירל על שם הסבתא שלי ועוד אחות שברחה לרוסיה עם בעלה מפני הנאצים וגם הם עלו בסוף לישראל.
בבואנוס איירס, היינו משפחה ממעמד הביניים, לא עניים ולא עשירים. היתה לנו חנות של טקסטיל- בעיקר בגדי גברים, הזמנות בסיטונאות.
אני לא זוכרת את 7 השנים הראשונות של חיי. הייתי בת 8 כשבישרו לי שאבא מת ממחלה קשה. שנה הוא היה חולה וסבל מהמחלה. יש לי אח חוסה, שגדול ממני בחמש שנים ואחותי רקל שרק נולדה ולא הספיקה להכיר את אבא. אחרי שנה אמא הכירה את מי שהפך לבעלה השני. היתה לו בת מבוגרת ממני בהרבה. הם התחתנו ואחרי כמה חודשים נולדה אחותי למחצה, סוסנא. בגלל שהיה לה אב אחר, צבע עורה שונה משלנו, כהה יותר וחלק ואני מאד מעריצה ואוהבת אותה.
חוסה, אחי הבכור, כמו הרבה ארגנטינאים היה "חולה כדורגל". עד היום אני זוכרת את שמות כל שחקני נבחרת "בוקה ג'וניורס" (קבוצת כדורגל מובילה בבואנוס איירס שגם מרדונה שיחק בה) באותה תקופה, כיוון שהייתי חייבת לדקלם את השמות שלהם אחרת היה מרביץ לי. חוסה גם היה קומוניסט וכשעליתי לארץ אמר "למה לישראל, לפחות היית עוברת לקובה"…
חוסה היה "בולע ספרים" ואני מצאתי ספרים בחדר לו כבר בגיל 8 קראתי את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. בגלל שלא היה לנו הרבה שמחה בחיים, ברחנו לספרים וקראנו המון, דברים רציניים. לא היתה טלביזיה. הבנות אהבו ללכת לריקודים ואני לא אהבתי. אז הייתי תמיד בפינה.
בגיל 11 עברנו דירה לשכונה אחרת, שמאד מצאה חן בעיני. הייתי בתנועת נוער ציונית מגיל 11 עד גיל 16. למדריך שלי קראו אושר, איתו עשינו טיולים וקבלת שבת כל שבוע. בגיל 16 עברנו שוב דירה לאזור אחר והתנתקתי מתנועת הנוער (אושר עלה לארץ לקיבוץ מפלסים, הקים שם משפחה ונולד לו בן שקוראים לו עברי לידר שהוא זמר מפורסם).
בבית דיברו אלינו יידיש אבל אנחנו ריצנו להיות שייכים למולדת ולדבר ספרדית, "את החיים ניתן בשביל ארגנטינה" היינו אומרים, היינו גאים בתרבות האגנטינאית. רצינו להיפרד מכל מה שאמא הביאה מהעיירה הקטנה מפולין. התביישתי בזה.
רבקה ביאלוגורסקי
כל כך אהבתי לימודים, שבעממי, נבחרתי כתלמידה הטובה מכל ביה"ס להופיע מול הנשיא, חואן פרון. הייתי חסרת ביטחון עצמי והייתי צריכה להופיע לבושה עם חלוק לבן ועם כפפות לבנות. אמא לא דאגה לי לבגדים ולכפפות ולכן בסוף לא הופעתי.
אמא לא בישלה הרבה והיתה לנו עוזרת בית שישנה בבית, (השיקסע=בחורה לא יהודיה=משרתת גויה עניה בארגנטינה). היינו אוכלים כל יום אותו אוכל שזה בשר מבושל בלי טעם, עם גזר נורא לא טעים, אני לא אהבתי את האוכל שהשיקסע בישלה. השיקסע גם חינכה אותנו במקום אמא. קינאנו בה, היה לה חדר ואמא היתה תלויה בה. אמא לא הסתדרה בלעדיה, אבל כל המשפחות היהודיות מהמעמד שלנו, היו אז כמו אמא. אני גם זוכרת שהשקסע סיפרה לנו סיפורים מפחידים. אין לי זיכרונות טובים ממנה. תמיד אמרתי, שכשלי יהיה בית לא תהיה לי משהי שתגור איתנו בבית.
בארגנטינה, אמא שלי מצאה חברה של יהודים פולנים כמוה והם הוציאו עיתון והיא כתבה בעיתון שירים. לחבר'ה שלה קראו דיוורשהוור (שזה ביידיש "האלה מוורשה"). בחברה הזו היא הכירה את בעלה השלישי.
בשנת 1976, כשכבר חייתי בישראל, אם לשלוש בנות ולא כל כך התעניינתי במצב הפוליטי בארגנטינה, שהיה גרוע והיתה שם דיקטטורה של גנרלים. נרדפו בעיקר השמאלנים. 30,000 איש נעלמו בארגנטינה בתקופה הזאת. אני ניצלתי בזכות זה שחייתי בישראל, אולם לא כך ליטה, בת דודתי. היא היתה יפהפיה "כמו גרמניה", צעירה ממני בחמש שנים. בעלה היה נגד הדיקטטורה והוא כתב מאמרים נגדם. יום אחד, באו חיילים והוציאו אותה ואת בעלה מהבית. היה להם תינוק ואותו שכנה לקחה עד שהגיעה הסבתא לקחת אותו. את ליטה ובעלה לקחו למחנה ריכוז בארגנטינה והם נעלמו ומתו בלי לדעת מה קרה להם. את הבן, המשפחה איתרה רק לפני שנתיים. הוא דומה לליטה, בחור יפהפה, התחתן עם בחורה לא יהודיה. מסתבר שלאחר שליטה נחטפה, באו יום אחד לבית אמי חיילים ששאלו עלי, כיוון שהופעתי בספר הטלפונים של ליטה…
בצעירותי, הייתי בחורה שאהבה ללמוד. למדתי כמו גל, אחותך, בתיכון שנקרא "סמינר למורים". כשסיימתי את הסמינר, הפכתי למורה לעברית וליידיש. באותה תקופה, בארגנטינה (גם בעולם), היהודים רק התחילו לדבר עברית, הם דיברו יידיש. קראתי את שלום עלייכם, מנדלה מוכר ספרים ופרץ ביידיש. עבדתי 8 שנים בתור מורה. במקביל למדתי ספרות ופילוסופיה באורניברסיטה. בואנוס איירס של אותם הימים היתה עיר מאד תרבותית ואני הייתי נכנסת לבד לבתי קולנוע ול"תיאטרו קולון" המפורסם היינו הולכים לתיאטרון ולקונצרטים. בתנוער הנוער היו הרבה ציונות ותרבות.
אחרי שהייתי מורה הרבה שנים, הבנתי שלא נועדתי להיות מורה כי הייתי רכה מדי וכדי להיות מורה צריך להיות קצת קשוחה ואני לא הסתדרתי עם המשמעת. חיפשתי ולא היו הרבה אנשים שידעו עברית כמוני ומקץ 7 שנים אמרתי מספיק ולפתחתי את העיתון היהודי ביידיש שנקרא "א העיצן יידישעצייטע" ושם היתה מודעה, שדרושה בחורה יהודיה לעבודה בסוכנות היהודית, שיודעת עברית. הלכתי לראיון וקיבלו אותי. אמא היתה נגד הציונות, היא היתה שמאלנית וקומוניסטית. הייתי פקידה בסוכנות היהודית, עבדתי כמזכירה של שליח הסוכנות בבואנוס איירס. תפקידי היה לרשום את היהודים שהגישו בקשה לעלות לישאל. הייתי רושמת שמות כמו "באר שבע", "נתניה", "צפת", אפילו לא ידעתי מה אני רושמת…בהשפעתו של שליח סוכנות נוסף שדיבר אל ליבי, באתי לשליח שהייתי מזכירתו ואמרתי "תרשום אותי גם", הוא אמר לי לרשום את עצמי, "צירל ביאלוגורסקי". תוך חודש הייתי על הספינה לישראל. אם הייתי חושבת מה אני עושה לא הייתי באה… הייתי בת 27 כשעליתי, לבדי, לישראל. רציתי לעלות כבר בגיל 19 אבל אז נזקקתי לחתימת הורים ואמי לא הסכימה לחתום עבורי.
עליתי לארץ בפסח. בסך הכל הדרך ארכה כחודש. מבואנוס איירס שטנו לריו דה ג'נרו ושם לקחנו טקסי ונסענו לסאו פאולו וחזרנו לאוניה. הגענו לאיטליה, לנאפולי, אחרי 20 ומשהו ימים וישבנו באיטליה 7 ימים של פסח. באיטליה חיפשתי את הפיצה ומצאתי פיצה דקה בארגנטינה הפיצה ממש עבה ולא אהבתי את הדקה… באיטליה עברנו לאוניה תורכית רעועה ופעם ראשונה שמעתי שירים בערבית וזה היה לי מוזר. עד איטליה הייתי מאושרת באוניה ולא התגעגעתי לאף אחד. הירידה הראשונה עם המציאות היתה באוניה הרעועה בשבעת הימים האחרונים. בארץ היו לי דודים.
המקום הראשון אליו הגעתי בארץ נקרא "בית ברודצקי" ברמת אביב, שהיה בית לעולים אקדמאים. עד היום המקום קיים. אני זוכרת שאכלתי פלאפל ב-25 אגורות כל ערב, במרכז. הייתי מאד סקרנית ונכנסתי לבית כנסת. כל מה לא עשיתי באגנטינה. הייתי מאד בודדה ורציתי למצוא בן זוג ולהתחתן.
בחורה ארגנטינאית אמרה לי שהיא גרה ב"בית החלוצות" ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. עברתי לגור שם. בהתחלה סבא חיזר אחרי ואחר כך הוא לא רצה, אבל כשאתה עני קורים לך גם דברים טובים. חיו שם רק בנות בקומונה. היתה בחורה מאורוגוואי שאמרה שהיא ראתה את הבחור (סבא) והוא בסדר, "תראי את העוגות שהוא מביא" והיא אמרה לי לא לוותר וללכת לדבר איתו. אני כבר כתבתי לאמא שלי שאני רוצה לחזור לארגנטינה.
סבא וסבתא ביום חתונתם
כשנולדה ענת (אמא שלך), רציתי לקרוא לה נטלי (כי לאבא שלי קראו בספרדית נטליו) ובסוף אמרתי שנטלי הוא שם יותר מדי לא עברי ובחרתי בענת. עד היום אני חושבת שהייתי צריכה לקרוא לה נטלי.
GRACIAS A LA VIDA
תודה לחיים שנתנו לי כל–כך הרבה,
נתנו לי שני מאורות שכאשר אפקח אראה,
את ההבדל הברור בין הבהיר לכהה,
ומול כוכבי הרקיע אשתאה,
ובהמון את פני אהובי אזהה.
תודה לחיים, שנתנו לי הרבה כל–כך
נתנו את השמיעה בעלת רוחב הטווח
לתפוס יום וליל, צרצר ואוח,
פטישים, נביחות, גשם עז ניתח,
וקולו של אוהבי, הרך כל כך.
תודה לחיים, על כל מה שהואילו לי לתת,
נתנו לי את הצליל ואותיות האלפבית
ועמו המילים, להצהיר ולהתלבט
רע, אח, אם ואור מאותת
ואת דרכה של הנשמה שאני אוהבת
תודה על החיים, על מתנותיהם הנדיבות.
נתנו את מצעדן של רגלי הדואבות
איתן על החופים הותרתי עקבות,
בהרים ועמקים, משלוליות לרחובות,
ולבית שלך, לרחוב, למבוא.
תודה לחיים, על מתנותיהם הגדולות.
נתנו לי את פעימות הלב העולות,
כשעיני מהרוח האנושית מתפעלות,
ולנוכח המרחק בין הצדק לעוולות,
וכשמביטה לעומק עיניך הצלולות.
תודה לחיים, על כל כך הרבה דברים
נתנו לי את הצחוק, ודמעות לצערי,
כדי להבחין בין שברי לאושרי.
שני החומרים המרכיבים את שירי,
והשיר שלך, שהוא שירי,
והשיר של הכל, שהוא שירי.