הסוכה של שושי
הייתי בת 10.
הגיע חג סוכות, חג שחמשת אחיותיי ואני חיכינו לו כל השנה.
סוכות היה בעיקר חג של אבא, הוא היה לוקח עצי בניין גסים ענקיים, מנסר, קודח, מחבר, דופק בפטיש ענק פסי עץ שתי וערב כתשתית לסכך. מחבר סדינים מסביב, משאיר פתח עם וילון לכניסה שתמיד התנפנף ברוח. אם הייתה שורה עליו רוח היצירה והזמן אפשר, היה פותח חלון באמצע הסדין כדי שיכנס אור ואויר לסוכה.
הסוכה הייתה מפוארת וגדולה. אנחנו הבנות שקדנו שעות, על הכנת הקישוטים המרהיבים כל שנה מחדש. כל שנה בסוכות היה מפתיע אותנו גשם וחלק מהקישוטים נרטבו ונזרקו.
תמיד הייתי יד ימינו של אבא בתהליך בניית הסוכה. רציתי להיות כמה שיותר במחיצתו ולהרגיש מוגנת על יד אבא שלי החזק.
בבוקרו של ערב חג הסוכות, אבא קיבל קריאה לצאת לעבודה דחופה והודיע לנו הבנות, בדרמטיות, שהשנה לא תיבנה סוכה כי לא יספיק לבנותה.
קיבלנו את הבשורה בעצב רב. אחיותיי התפזרו כל אחת לחדרה ועיסוקה.
אני לא מצאתי מנוח. לא יכולתי לשאת את המחשבה שבערב החג נשב כולנו כרגיל סביב השולחן במטבח במקום לשבת בסוכה עם הריח המשכר של ענפי האקליפטוס, הקידוש, השירים המיוחדים, אושרו הגדול של אבא וגאוותו בסוכה.
החלטתי לנסות ולבנות סוכה בעצמי במרפסת הבית.
במרפסת הבית הייתה מסגרת עץ שהיתמרה לגובה, ועליה טיפסו שיחי בוגנוויליה עם פרחים אדומים וריח משכר. החלטתי שזה יהיה בסיס הסוכה.
לקחתי סדינים לבנים ועם פטיש ומסמרים מתחתי אותם על המסגרת. כמובן שנפצעתי במהלך העבודה אך לא הרגשתי כאב ולא טיפלתי בזה.
בקרבת הבית הייתה חורשת עצי אקליפטוס, לקחתי איתי לשם את המסור של אבא, ניסרתי ענפים נמוכים, קשרתי בחבל וגררתי אותם הביתה. ניסיתי להניח את הענפים כסכך אך לא הגעתי לגובה. אחותי הגדולה עזרה לי והצלחנו במשימה.
הבטתי על הסוכה והרגשתי גאווה.
חיכיתי לרגע שאבא יחזור הביתה ויראה את הסוכה. הרגע הגיע סופסוף, שמעתי את המשאית הגדולה של אבא חונה ליד הבית, ההתרגשות גאתה בי, ואבא סופסוף הופיע.
המוזיקה ואני
"הזינגר הגדולה של אמא"
אני מבוהלת!
אצבע יד ימין שלי תקועה במכונת התפירה- הזינגר הגדולה של אמא.
זו מכונת התפירה שבה אני מאוהבת כבר הרבה זמן. מהופנטת בהביטי על אמא מייצרת עוד ועוד חיבורים בין בדים מופלאים ומכינה לנו שמלות, חצאיות, חולצות וסרטים צבעוניים לראשנו הבנות.
למכונת הזינגר גלגל אחד ענק ושני קטן יותר, כשחוט עור עבה ומגושם מקשר בין השניים. דוושת הרגליים המלבנית בתחתית המכונה מופעלת בלחיצת כפות הרגליים למעלה ולמטה ומפעילה את שני הגלגלים ואת המכונה. צבעה השחור בוהק ועוצמתי כדוגמת כלי העבודה החזקים של אבא. השם ZINGER רשום עליה באותיות כסופות ומוזהבות בוהקות וציור של עלים מפותלים מקשט את השם שלה.אני כמהה להפעיל את המכשיר העצמתי הזה.
תמיד כשאמא מניחה את שתי רגליה הגדולות, לוחצת ברגליה למעלה ולמטה על דוושת הרגלית ומניעה את הגלגלים, זה נראה לי פלאי. איך חוט אחד מקשר בין בדים שהופכים לבגד מושלם, איך קורה הפלא הזה..? לפעמים, כשפעולת הרגליים לא הייתה מניעה את הגלגלים, אמא הייתה מסובבת בידה את את הגלגל הקטן ואז המכונה הייתה משמיעה קולות תקתוק שערבו מאוד לאוזניי.
בכל פעם שאני צופה באמא יושבת ליד הזינגר הגדולה, אני חשה ביצר עז לשבת במקומה על ה""טבורטקה"", להפעיל בעצמי את הזינגר הגדולה ולייצר סופסוף את השמלה האדומה שהבטחתי לבובת הסמרטוטים שלי…
כיסא "ה"טבורטקה"" – בעיניי הוא כיסא המקודש לאמא ורק היא מורשית לשבת עליו. הוא נבנה במיוחד עבורה, מעץ גס צבוע בלבן. אבא השקיע הרבה מחשבה ומאמץ לבנות אותו בצורה נוחה ומותאמת למידותיה של אמא ולגובהה של המכונה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כל יום שלישי אבא חוזר מוקדם מהעבודה ויוצא עם אמא לבלות בסרט בקולנוע "אוריה" בבני ברק. הם יוצאים בשעה 19:30 וחוזרים לאחר כ- 3 שעות.
כל יום שלישי תוקף אותי הדחף להתיישב על ה"טבורטקה" של אמא ולתפור בזינגר הגדולה שלה.
כל יום שלישי מחדש אני מחליטה לא לעשות זאת, כי אמא אומרת שאני קטנה מידי וכשאגדל תשמח ללמד אותי לתפור.
אני חושבת שאמא צודקת ומשכנעת את עצמי לחכות עם זה. סומכת על אמא שבאמת יום אחד כשאהיה גדולה מספיק לדעתה היא תלמד אותי לתפור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני בת 6 בכיתה א'. היום יום שלישי, השעה 19:30, אמא ואבא מברכים אותנו הבנות ב"לילה טוב" ויוצאים כרגיל לסרט בקולנוע אוריה בבני ברק.
הדחף לתפור שוב תוקף והפעם ביתר שאת. זה אינו הדחף הרגיל שהתרגלתי להדוף.
חושבת לעצמי שהרבה דברים יכולים לקרות: שאחת האחיות שלי תגלה אותי ותספר לאמא.. , שאמא ואבא עלולים לחזור מוקדם מהצפוי ולגלות אותי… , שהחוט במכונה עלול להיקרע ולא אדע להשחיל אותו בחזרה ואז אמא תגלה שמישהו השתמש במכונה…
אמא כנראה לא מבינה את הדחף שלי. אולי היא לא שמה לב לזה שאני עומדת לידה שעות ומתבוננת במעשיה, תמיד שואלת שאלות ומתעניינת, אפילו לפעמים כשהיא מסכימה לסמוך עליי, עוזרת לה לחבר בסיכות את הבדים ואין מאושרת ממני.
הדחף היום חזק ממני. אני מוצאת את עצמי פוסעת לעבר חדר העבודה של אמא. פותחת את הדלת ולפניי ניצבת במלוא הדרה הזינגר הגדולה של אמא. גובהה כמעט כגובהי שלי וה"טבורטקה" לפניה.
אני ניגשת לארון הבגדים שבו החבאתי בד בצבע אדום ששמרתי הרבה זמן. מצאתי אותו בערמת שאריות הבדים לזריקה של אמא ומיד ידעתי שזו השמלה האדומה שאתפור לבובת הסמרטוטים שכל כך אהבתי.
מוציאה את שארית הבד האדום, מניחה אותו על השולחן כמו אמא, מסמנת בגיר את גבולות הגזירה כמו אמא, לוקחת את המספריים הגדולות של אמא ומצליחה אפילו לגזור את הבד כמו שאמא גוזרת: פתח לראש, פתח לשרוולים וניגשת לשבת על ה"טבורטקה" המקודשת של אמא.
אני מתיישבת על ה"טבורטקה", רגליי בקושי מגיעות לדוושת ההפעלה ולכן אני נמתחת ונעמדת בחצי עמידה. זו עמידה שמאוד מותחת את גופי אך זו הדרך היחידה שאני מצליחה להגיע לדוושה. משתדלת לשמור על השקט בכל דרך כדי לא לייצר רחשים שעלולים להעיר את אחיותיי. מנסה לדווש אך כנראה שאין לי מספיק כוח והמכונה לא מסתובבת. דוחפת את הגלגל הקטן ביד כמו שראיתי את אמא עושה, ולשמחתי הגדולה המכונה אכן מתחילה לעבוד ולהשמיע את התקתוקים שאני כל כך אוהבת. הבעיה היא שהתקתוקים חזקים ועליי לשמור על השקט. מאיטה את קצב תנועות הרגליים והזינגר מאיטה יחד איתי.
אין סיכוי שאני מפסיקה עכשיו !!!
אני מרגישה בעננים, אני מצליחה!
שום דבר לא יעצור אותי, אין דבר שגדול עליי ואמא טעתה שאמרה שאני קטנה מידיי!
צד אחד של השמלה האדומה כבר תפור, אני מזיזה את הבד עם הידיים קדימה כדי לעזור לתהליך התפירה, כמו שראיתי שאמא עושה,
