נתחיל בשיר אהבה מימי פסטיבל סאן רמו
מה המתכונן / הסוד לזוגיות ארוכת שנים ?!
עמליה ויהודה אהבה בת 60 +
הו מריקה מהעיר בורגס
לכי הביא לנו מעט נפט
נדליק את המנורה
כדי שנראה זה את זו
כל ההתחלות
עמליה ויהודה מגלים לנו את הסוד
הנשיקה שנשכחה
"ועל פסגת ההר לחשה עלמה לעלם
שיר אהבה אשר לעד לא יגמר".
בתים של אהבה
גם עמליה וגם יהודה באו מבתים של הורים האוהבים זה את זה וכמובן את ילדיהם
בואו ונכיר קצת את סיפורי האהבה של הוריהם :
משה ומאטי סיפור אהבה
"היה או לא היה " סיפור אהבה מאת תורה
מחותנים שאוהבים להיות יחד היא מתנה לכל משפחה
ניסו ומאטי אשכנזי – חיבור טוב
זכרונות מבולגריה
המנון הבולגרים ( המנון ליום חול – דני סנדרסון )
ברקיע שמש זורחת
ומעל עפות צפורים.
ויבוא היום וכולם ידעו
שכולנו בולגרים.
ילדים בגן ישחקו
עוד מעט הם מבוגרים
ויבוא היום גם הם יהיו
כמו כולנו, בולגרים.
אנשים רבים יש בינינו
לבנים, חומים ושחורים.
מבחוץ כולם נראים שונים
אך בפנים הם בולגרים.
אני זוכר מגיל שלוש
משפחה במלחמה
הסינר של אמא – נדודים בימי המלחמה
חוזרים הביתה בסיום המלחמה
ישראל וצור משה
היום הראשון בישראל
הילד עם הגרבים הארוכות
מסע הפרידה של סניור לוי
מה קרה בשעות החשכה בבית של הקצב
היהפוך חשמלאי עורו ?
וראה בנים ובנות לבניך ובנותיך שלום על ישראל
באנו לכאן מתחת לשמים
פרי אהבתינו
ניצנוצי זיכרון
נצנוצי זיכרון כתבה תורה דצמבר 2020
" רק אתמול הייתי בת יחידה ואהבו רק אותי עשינו תכניות רק אבא, אימא ואני"…. כשהייתי בת שבע נולדה לי אחות קטנה, עמליה שמה. ההורים שערך העמל היה ערך חשוב בשבילם, בחרו בשמה- עמליה -שכשמה כן היא- תמיד עומלת בחריצות רבה, בשמחה ובלי כול טענה. שמחתי מאוד כשהיא נולדה. טיילתי אתה בגאווה בחוצות המושב, והיא תמיד חייכה בחיוך מקסים ומלא אהבה. אי אפשר היה שלא לאהוב אותה למרות שמדי פעם צצו ניצני קנאה האומרים – "ועכשיו כולם אותה אוהבים, ואותי קצת שוכחים"…
ואני תוהה, אם זה רק מקרה שאיני זוכרת הרבה משנות נערותה. בשנים אלה שרתי בצבא והקמתי משפחה, כך שהתראינו לעתים רחוקות והיינו פחות מעורות אחת בחיי השנייה. בכול מקרה , עמליה הנערה היפה בעלת השיער הארוך והגלי והעיניים בעלות ההבעה הקסימה את כול רואיה . גם אופייה הנוח והשקט, חריצותה והרצון לעזור לכל אחד תרמו רבות לכך. וכולם רצו להיות בקרבתה. בגיל חמש עשרה התהדקו הקשרים בינה לבין יהודה, ואני זוכרת את אימא לוקחת אותי הצידה ובפנים מאירות אומרת- יש לעמליה חבר. יהודה היה אחד מחברת הנוער במושב. בגיל אחת עשרה עלה עם משפחתו מבולגריה, התאקלם חיש מהר והתערה בחיי החברה במושב. היו לו חברים רבים כמו אלכס, אריה יהודה, שלמה משיח ושלמה כהן. היה פטיפון והוא שימש כתקליטן. כמו כן הנהיג מנהג חשוב- שכול אחד ,בכול שבוע יתרום סכום כסף לקניית תקליטים חדשים. שני בני הזוג נהגו לעמוד ליד הפטיפון ולצפות ברוקדים ריקודים סלוניים.(אנחנו לא העזנו לרקוד ריקודים עירוניים כאלה). כול אחד מבני הזוג עסק במסלול חייו. יהודה למד באורט במגמת חשמל ובנוסף למד בהתכתבות הנהלת חשבונות. לא היה גבול לחריצות שלו. במעט הזמן הפנוי שהיה לו, לא בחל בשום עבודה- תלישת בוטנים, הקמת סוללות לעופות ועוד. את ההתמחות בהנהלת חשבונות עשה בחינם במזכירות המושב, ולאחר מכן התגייס ושרת במת"ש. בד בבד ניהל חשבונות באוטו-פרט ואצל רו"ח משה דראל. במקביל למדה עמליה בתיכון רופין. חלומן של נערות רבות באותה תקופה היה להתחתן ולהקים משפחה, כך שגם היא לא מצאה טעם להשקיע הרבה בלימודים, ובמיוחד לא במקצועות משעמעמים כמו מטמתיקה והנדסה. לפעמים הגיעה אלינו ונעזרה בחיים להבנת המקצועות "המיותרים" האלה.
בגיל שבע עשרה מקבלת עמליה צו גיוס ראשון. היא מחליטה ללא היסוס שזה לא מתאים לה, רצה מיד ליהודה ואומרת – אם אתה אוהב אותי בוא נתחתן מיד! אני לא מוכנה לשרת בשום אופן בצבא!
יהודה הנדהם לא היסס הרבה במיוחד כשהיא באה בפנים שטופות דמעות, ושמה את נושא אהבתם כתנאי. הוא מסכים למרות שעוד היה חייל ועוד הייתה לו תקופה די ארוכה לשרת בצבא. חיש מהר התכנסו שני זוגות ההורים וטיכסו עצה, כיצד לעזור לזוג הצעיר לבנות בית בישראל. קנו בית ליד המשק של ניסו ומטי , הוריו של יהודה, רכשו את הציוד הדרוש וקבעו תאריך חתונה. החתונה נערכה בבית לורנס בתל אביב באדיבותו של הועד למען החייל, בדצמבר 1960. הכלה הצעירה שעוד לא מלאו לה שמונה עשרה, הפכה לאשת איש, שצריכה ורוצה לנהל בית. בחודשים הראשונים, עד שנגמר שיפוץ ביתם, גרו אצל הוריה וגם אחר כך נהגה לבוא לאימא כדי לשאוב כוח, בטחון וניסיון. גם הוריו של יהודה פינקו ותמכו בזוג הצעיר, כמו שעשו בדרך כלל הורים. זכורה אחת הפעמים, שבה ניסתה אמו של יהודה לפנק את עמליה במעדן חלב מיוחד(אינצוסה). עמליה שלא הכירה את המעדן ולא רצתה להעליב את אמו , בלעה כל ביס עם לגימת מים עד הסוף.
על דבר אחד היה קשה לעמליה להתגבר- על המנהג הנהוג במשפחות ספרדיות לקרוא "אימא ואבא" להוריו של בן הזוג. הם די נעלבו אבל יותר מבאס שמחכים עד שיסתובבו כדי לדבר אליהם. בשנת 1962 נולדה ענת החמודה. גם כאן היו אי הבנות בקשר לשם שלה. כי גם במקרה זה, כנהוג במשפחות הספרדיות, נקראו הנכדים על שם הסבים והסבתות שעדיין בחיים, והיו ציפיות שתיקרא בשם מתי כשם סבתה. לימים התנחמו בכך שיש "תי " בסוף השם וזה אותו דבר.
מעלה גדולה הייתה למגורים ליד שתי המשפחות. הם סייעו לזוג הצעיר ככול יכולתם בשמירה על הילדים, בעצות ובקניות. לכן יכלו הצעירים לצאת לפחות פעם בשבוע לבלות בעיר הגדולה, לראות סרט, לאכול סברינה ולהתאוורר. גם לאחר שנולד ארז ונולדה מירב סייעו ככול האפשר. כנראה שהנוהג הזה "עובר בירושה" וגם בני הזוג עמליה ויהודה, שהשבוע מלאו שישים שנים לנישואיהם ממשיכים לסייע לבני משפחתם, לנכדים ולנינים בשמחה ואהבה רבה.