קירות שמספרים סיפור

מה אתם זוכרים מהבית הראשון שלכם יחד?

כל בית שפעם גרנו בו, אוצר בקרבו משהו מהזמן שלנו בין כתליו.

הזיכרונות שלנו צבורים בסדקי הקירות, מבצבצים בין שכבות הצבע שהצטברו זו על גבי זו.

הבית הראשון של נסיה ושלי היה חדר ירושלמי, אצל אדלה, בתחילת רחוב אגריפס, בין "אמנון אבטיחים" לישיבה הליטאית שתלמידיה השקיפו הישר לתוך חדר השינה שלנו.

"חכי", אמרתי לה, אז בחורף הכבד, המושלג, של 1991, "עוד יבוא יום ונזכר בחדר הזה בגעגוע".

נסיה נתנה בי מבט של ספק ואמרה "מי לעזאזל רוצה להתגעגע לשירותים ומקלחת מחוץ לבית?? "

שלושים שנה בדיוק עברו מאז.

הסובארו ג'סטי שהייתה לנו הפכה כבר מזמן לחלקי חילוף, את רצפת הלינולאום שאבא נחום בא להדביק לנו במטבח, קילפו כבר מזמן. "חצר העציצים" שלי יבשה והדיה של מלחמת המפרץ נדמו. איש אינו מנסה לאטום עוד חלונות ענק ירושלמיים ביריעות פוליאתילן כנגד אב"כ עיראקי, וכמה מוזר שעשינו את זה אז… בעיקר שהרוח ממילא נכנסה בחריצי הלבנים שבקיר .

אבל יש דברים שלא משתנים: "אמנון אבטיחים" עדין באותו מקום וגם הישיבה, שמאז שילשה את שטחה, גם נסיה שעדין אוהבת ללמוד מול התנור עד אור הבוקר ואפילו מסעדת הבית שלנו, מסעדת אמא ומרק הקובה המיתולוגית, עדין מגישה צלחות מהבילות לעוברים ושבים.

בטוח שגם היום יש סטודנטים ירושלמים צעירים הממהרים ביום שישי לפני כניסת השבת אל שוק מחנה יהודה לקנות ירקות ממש בזול.

אז איזה זיכרונות אתם נושאים מהבית המשותף הראשון שלכם?

#אלבום_סיפורי_חיים_דיגיטאלי#לאצור_את_הזמן_אבני_דרך

יכול לעניין אותך גם:

השירים של יעלי רהב – סיון

לאחר שנים שלא יצרתי, מצאתי עצמי חסרת סבלנות ומתוסכלת במשמרת שבת כפקידה בדיור מוגן כדי להציל את נפשי באותו לילה כתבתי מילים שבקעו ממני והעלתי לדף הפייסבוק שלי חלפו רק

הוספת תגובה