פנינה כותבת על החמצה בשל אבו עגלה ותיקון לחיים פברואר 2026
השבוע היה בישיבה החילונית בעין כרם ערב מרתק על החמצות.משחק מילים שהתבסס על שכניי החדשים שמפליאים להחמיץ כל ירק וצמח ומוכרים מאוד בזכות היצירות הנהדרות שלהם שמופיעות תחת הכותרת @לוח שנה בגינה שאילנה שטיין ודויד מלר עומדים מאחורי הכותרת הזו..רציתי ללכת לערב הזה אבל החמצתי אותו.רציתי לספר על ההחמצה הגדולה בחיי שלבסוף הצלחתי לתקן אותה.אספר לכם1971 אני סטודנטית לתיאטרון בעברית.מאחורי עבר יפואי תל אביבי ובת ימי ומאודי לא ראיתי שלג כי גם מאודי לא יצאתי את גבולות ישראל.שלג כבד לבן, מסנוור, כמו שמיכת פוך מזמינה, מכסה את ירושלים היפה ונפשי מתקשה להכיל את היופי וההתרגשות. התקשרתי לחברותיי והאצתי בהן להגיע לירושלים, לראות את הפלא הזה.ירושלים של אז אינטימית, סטודנטיאלית, בוהמיינית.הליכה קצרה מביתי בנחלאות אל רחוב שץ , יורדות למרתף של הגלריה הקטנה של יוסי אופק, אללה ירחמו.קטן, צפוף וחם .התיישבנו לצד שני מרצים מהאוניברסיטה שהחליטו שהכי נכון להתחיל איתנו אם ילמדו אותנו שח.חלפה שעה קלה, נכנס גבר תכול עיניים ובלורית מתנופפת עם 2 נערות יפות ושלושתם מתיישבים ממש עלינו, כי כך, היה צפוף.והנה החתיך החדש נוזף במרצה ומתקן אוצו – כיצד לשחק שח.השעה 0200 בלילה והגבר תכול העיניים פונה אליי ומציע שאזמינם לביתי לכוס תה מהביל.ירדנו בזהירות ברחוב המדרגות המושלג, נהנינו מהחברותה ומהתה- ציידתי את האורחים בכובעים והם הלכו לדרכם.כעבור ימים אני מגיעה לדירת הסטודנטים שלי ועל הדלת פתק לפנינה – הייתי כאן- דודו.לשותפתי לדירה קראו פנינה ולבן זוגה קראו דודו, אבל בתוכי ידעתי שזה הדודו שציידתי בכובע.כעבור ימים -בשיאו של החורף הירושלמי אני חוזרת מותשת משעות שביליתי בחמאם התורכי ברחוב יחזקאל. (לימים החרדים שרפו אותו בגין " התועבות שהיו בו" ולא היו). מדובר היה בחמאם אותנטי מימי התורכים עם בריכות קרות חמות, הרבצות על אותה אבן עגולה. ועוד ועוד.חזרתי מותשת, התקלחתי, עשיתי ' אבו עגילה ' על הראש, נכנסתי לגטקס ובדרכי לצלול מתחת לפוך – דפיקות בדלת.לבי אמר ליואני אמרתי לפנינה שותפתי – אם זה דודו , אני לא בבית.הדבר האחרון שרציתי הוא שהמחזר תכול העיניים יראה אותי עם גטקס ואבו עגילה על הראש.הוא שמע ויותר לא חזר.חלפה שנה- חזרתי מהטיול הראשון בחו"ל והלכתי לבקר חברה מאושפזת בבית חולים שערי צדק הישן.בתחנה המרכזית הולך מולי תכול העיניים והבלורית במדים , עם נשק על הכתף וממסמר אותי במבט חודר- שלום אמרתי.שלום, לאן את הולכת?לשערי צדק.את עדיין עובדת שם?הבנתי שאינו מזהה אותי.אבל , מאז ועד לפני 4 חודשים חיינו יחד.ההחמצה שנבעה מאבו עגילה על הראש , תוקנה.מעניין מי יודע מהי אבו עגילהלזכרו Dudu Einmor